חטב חסן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' חברת אחים שג'ראוי (1989) בע"מ

החלטה

לפניי בקשה למחיקה על הסף של בקשה שהוגשה על ידי המבקשת לאישור פסק בורר.

המבקשת, חברה קבלנית לביצוע עבודות בניה, הגישה בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המשיבה, אף היא חברה קבלנית, בתיק ת.א. 3035/09. בדיון שהתקיים בתיק האמור בפני כב' השופט אהרון פרקש ביום 23.12.10, הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבל תוקף של החלטה, לפיה הופנו הצדדים להליך של בוררות, בפני בורר שימונה על ידי המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין בתל אביב. כמו כן הוסכם כי על הליך הבוררות יחולו הוראות סעיף 21א' לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), כך שניתן יהיה להגיש ערעור נגד פסק הבוררות בפני "בורר בערעור", וכי המועד הקבוע בסעיף ב' לתוספת השנייה לחוק להגשת ערעור בבוררות יוארך מ- 30 יום ל- 45 יום. בנוסף, נקבע מפורשות בהסכם האמור, "כי עד למועד חלוף הזמן להגשת הערעור שעליו הוסכם או אם יוגש ערעור, לא תוגש בקשה לבית המשפט לאשר את פסק הבוררות".

בהסתמך על פרטי ההסכמה האמורה התקיימה בוררות בין הצדדים, ולאחר מתן פסק הדין של הבורר, הוגשה בקשה לאישורו. בעקבות הגשת הבקשה האמורה, הגישה המשיבה בקשה למחיקתה על הסף, וזאת מאחר שלטענתה, בעת הגשת הבקשה לאישור פסק בורר טרם חלף המועד העומד לרשותה להגשת ערעור בבוררות לפי סעיף 21א' האמור, ועל כן, לפי קביעת הצדדים המצוטט לעיל, ומאחר שבכוונת המשיבה להגיש ערעור בבוררות כאמור, הרי שפסק הבורר טרם הפך לפסק סופי, כך שאסור היה למבקשת להגיש בקשה לאישורו.

בתגובתה לבקשה האמורה טוענת המבקשת כי המועד להגשת ערעור בבוררות כבר חלף, ועל כן מותר היה לה להגיש את בקשת האישור כפי שעשתה. את הטענה האמורה מבססת המבקשת בעובדה כי פסק הבורר ניתן ביום 20.10.13, כך ש45 הימים להגשת ערעור חלפו ביום 5.12.13; וכהוכחה למועד מתן פסק הבוררות צירפה המבקשת בתגובתה האמורה העתק צילומי של פסק הבורר, אשר אכן נושא את התאריך 20.10.13, ותאריך משלוח פקס לצדדים מיום 23.10.13. אומנם, המבקשת מאשרת כי בתאריך האמור, בו העביר הבורר את פסק הדין לצדדים, לא היה הפסק חתום, וזאת מאחר שהבורר הודיע לצדדים כי ימסור לידיהם פסק חתום רק לאחר שיקבל את מלוא תשלום שכר טרחתו. לטענת המבקשת, היא שילמה את חלקה בשכר הטרחה באופן מיידי, בעוד שהמשיבה נמנעה מלעשות כן, עד שהחליטה המבקשת, על מנת למנוע עיכובים נוספים במתן פסק הבורר החתום, לשלם לבדה את מלוא שכר טרחתו של הבורר, כולל אף את חלקה של המשיבה בשכר האמור; ועקב ביצוע התשלום הנוסף האמור, העביר הבורר את פסק הבוררות החתום לצדדים ביום 11.12.13.

לטענת המבקשת, למרות שהפסק החתום הומצא בפועל לידי הצדדים רק ב- 11.12.13 כאמור, הרי שמועד מתן הפסק הינו 20.10.13, בו חתם הבורר על הפסק, ולמרות שעיכב את שחרור הפסק לידי הצדדים עד ל- 11.12.13, הרי שעשה זאת רק עקב העיכוב בקבלת שכר טרחתו, ואין בתאריך המאוחר האמור כדי להשפיע על תאריך מתן פסק הבורר האמיתי, והוא אשר קובע לצורך מועד הגשת הערעור בבוררות. אי לכך, טוענת המבקשת כי 45 הימים שעמדו לצדדים להגשת ערעור בבוררות על פסק הבורר באו לסיומם ביום 5.12.13, היינו, 45 יום לאחר תאריך מתן פסק הדין, שהוא 20.10.13. אי לכך, ומאחר שהמשיבה לא הגישה כל ערעור בבוררות עד לתאריך האמור, הפך פסק הבוררות לסופי, ועל כן, מאותו תאריך ואילך מותר היה לה למבקשת להגיש את בקשתה לאישור פסק בורר.

בתגובה טוענת המשיבה כי אין להתחשב בתאריך 20.10.13 כיום מתן פסק הבוררות, מאחר שאין לדעת האם באותו תאריך אכן חתם הבורר על פסק דינו; זאת, בעוד שחתימת הבורר על הפסק היא אשר הופכת את הפסק לפסק בורר רשמי לכל הקשור להוראות חוק הבוררות; ומאחר שפסק הבורר החתום הומצא לראשונה לידי הצדדים רק ב- 11.12.13, הרי שתאריך זה הוא התאריך הקובע בנוגע ל- 45 הימים העומדים לרשותה של המשיבה להגשת ערעור בבוררות. ואם כך פני הדברים, הרי שבעת הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות, היינו, ביום 8.1.14, טרם חלף מועד הערעור, ועל כן, בקשת האישור הוגשה שלא כדין.

בטיעוניהם בכתב התמקדו הצדדים בשאלת קביעת מועד "מתן פסק הבוררות" בנסיבות המתוארות לעיל. בעוד שלטענת המבקשת, מועד מתן פסק הדין הינו המועד בו הודיע הבורר לצדדים כי פסק הדין מוכן וגמור וניתן להעברה לצדדים מיד עם קבלת תשלום שכר טרחתו, לא כן סבורה המשיבה, הטוענת כי מועד מתן פסק הדין הינו המועד שבו הומצא בפועל פסק הדין החתום לידי הצדדים.

מעיון בהוראות החקיקה הרלבנטיות עולה כי השאלה הרלבנטית במקרה דנן איננה זו אשר סביבה טענו ב"כ הצדדים את טיעוניהם. המחוקק עצמו הבחין אבחנה ברורה בין שני מועדים אפשריים הרלבנטיים במגוון נסיבות המתוארות בחוק הבוררות: מועד מתן הפסק, מצד אחד, ומועד מסירת הפסק לצדדים, מצד שני. כך, לדוגמא, בסעיף 15(ב) לחוק, העוסק בזכותו של בעל דין אשר נגדו ניתן פסק בוררות בהעדר, לפנות בבקשה לבורר לבטל את הפסק ולחדש את הדיון, נקבע כי בעל דין המבקש לעשות זאת חייב להגיש את בקשתו לבורר "תוך 30 יום מהיום שנמסר לו העתק הפסק"; ואין כל הכרח שמועד זה יהיה חופף לתאריך אשר בו חתם הבורר על פסק דינו. מאידך גיסא, אם ברצונו של בעל דין לבקש מהבורר לתקן או להשלים ליקויים שנפלו בפסק שנתן הבורר, נקבע בסעיף 22(ב) לחוק כי עליו לפנות לבורר בבקשת התיקון "כעבור 30 יום מיום מתן פסק הבוררות, אם ניתן בפני הפונה, או מהיום שנמסר לפונה העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו"; וכמו כן, בסעיף 27(א) לחוק, הדן בהגשת בקשה לביטול פסק בורר, נקבע כדלהלן: "לא יזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור 45 יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו". היינו, שחוק הבוררות מכיר בשני מועדים שונים אפשריים למטרות אלו השונות – יום מתן הפסק, ויום מסירתו לבעל הדין.

עינינו הרואות, אפוא, כי קיימת אבחנה ברורה וחד משמעית בין מועד מתן פסק הבוררות לבין מועד מסירתו לבעלי הדין, במקרים בהם לא ניתן פסק הדין לבעלי הדין בפני הבורר. על בסיס האמור, ניתן לקבוע, כי במקרה כגון המקרה שלפנינו, מועד מתן פסק הדין אינו המועד בו נמסר הפסק לצדדים, אלא מועד מוקדם יותר; ומשמעות הדבר, כי יש מציאות של "מתן פסק הבוררות" עוד לפני מסירתו לצדדים. במקרה דנן, ניתן להניח כי יום מתן פסק הדין הוא המועד שבו מסיים הבורר את מלאכתו ומודיע לצדדים כי הפסק מוכן וניתן לקבלו; בעוד שמועד מסירת פסק הבוררות לידי הצדדים, פשוטו כמשמעו, הינו המועד שבו נמסר פסק הבוררות פיסית לידי בעלי הדין.

כך גם בסעיף 33(א) לחוק, בו הוראה הקשורה ישירות לענייננו, שם נקבע כדלהלן: "לא שולם לבורר שכרו, כולו או מקצתו, במועדו, רשאי הוא לעכב את המשך הדיון ואת מתן פסק הבוררות או מסירתו עד שישולם הסכום שבפיגור". הנה לפנינו כי במקרה כגון דא, כשמעכב הבורר את פסק הבוררות עד לקבלת תשלום שכרו, ניתן לעכב את מסירתו גם לאחר מועד "מתן פסק הבוררות", ואין זה אלא שהפסק כבר חתום ומוכן, אלא שאינו נמסר עד מועד מאוחר יותר.

ולענייננו: המועד הרלבנטי להגשת ערעור בבוררות לפי סעיף 21א' נקבע בסעיף ב' לתוספת השנייה לחוק, בו נקבע כדלקמן: "הערעור יוגש בתוך 30 ימים מיום שפסק הבוררות הומצא לבעלי הדין...". אומנם, הצדדים הסכימו להאריך את מועד הגשת הערעור מ- 30 ימים ל- 45 יום, ברם לא התייחסו לסיפא של המשפט המצוטט לעיל, היינו, כי מועד הימים לצורך הגשת הערעור יחל "מיום שפסק הבוררות הומצא לבעלי הדין". הווה אומר, כי במקרה דנן, גם אם ייקבע, כטענתה של המשיבה, כי מועד "מתן פסק הבוררות" הינו אכן ביום 20.10.13, כטענתו, הרי שאין הוא המועד רלוונטי, אלא מועד המצאת הפסק לבעלי הדין, ואין מחלוקת בעובדה כי הפסק החתום – שהוא ורק הוא הפסק שיש להמציא לבעלי הדין - נמסר להם בפועל רק ביום 5.12.13. אי לכך, מתחייבת המסקנה כי עמדתה של המבקשת באשר לחישוב מועד הגשת ערעור בבוררות היא הנכונה, ו- 45 הימים העומדים לרשותם של בעלי הדין להגשת ערעור בבוררות במקרה דנן החלו ב- 5.12.13.

כך גם ניתן להסיק, בצורה חד משמעית, מהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בה"פ (ת"א) (כב' השופטת ד' פלפל) 1680/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' Montavane Stavby Praha Corporation (2.5.02), בו חלפה מעל שנה ממועד מתן הפסק, היינו, מועד חתימתו, ועד למועד מסירתו לצדדים, עקב סכסוך בנוגע לשכר טרחתו של הבורר; ובכל זאת, לצורך חישוב ה- 45 הימים שעמדו לרשותו של בעלי הדין להגשת בקשה לביטול פסק בורר, הנמדדים – כמו שהם נמדדים בענייננו בהקשר של הגשת ערעור מכוח ס' 21א' לחוק – מיום מסירת הפסק לבעל הדין, ולא נחשבה כל התקופה ממועד החתימה על הפסק ועד למועד מסירת פסק הבוררות לידי הצדדים; ועל כן, בפסק דין אפרופים האמור התייחס בית המשפט לעילות ביטול הפסק שנטענו לגופן, בלי שחלוף השנה מאז חתימת פסק הדין יהווה מחסום בפני הגשת הבקשה עצמה.

כללו וסיכומו של דבר, העיכוב בהעברת פסק הבורר לידי הצדדים מביא גם לעיכוב בהתחלת חישוב הימים לצורך כל אותן הוראות שבחוק הבוררות התלויות בסיום הבוררות, כשעולה מעיון בלשונם של סעיפי החוק הרלבנטיים, שאם לא ניתן פסק הבוררות לצדדים במסגרת דיון במעמד הצדדים והבורר, יחל לרוץ מספר הימים הרלבנטי ממועד מסירת הפסק לידיהם בפועל, ולא בתאריך מוקדם יותר שבו נחתם הפסק עובר להעברתו לידיהם.

אשר על כן, הבקשה למחיקה על הסף של הבקשה שהגישה המבקשת לאישור פסק הבורר – מתקבלת, מאחר שבמועד הגשת הבקשה לאישור טרם חלף המועד להגשת ערעור בבוררות. ומאחר שבינתיים אכן הוגש ערעור בבוררות, ימשיכו הצדדים להתדיין במסגרת הערעור האמור, והתיק שלפניי ייסגר.

אני מחייב בזה את המבקשת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבה בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, ד' אדר תשע"ד, 04 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: